כל צעקו שולחנות עגולים,
חסר מנוחה ולא שינוי המקום.
זה היה קלוש אדי יין.
פתאום נכנס מישהו - ודרך המולת הקולות
אמר: "זוהי הכלה שלי".
אף אחד לא שמע כלום.
כל צרח בזעם, כמו חיות.
ואחד, בלי לדעת למה, -
ואני מתנדנד וצוחק, מצביע עליו
את אישה, שולב הדלת.
היא שמטה מטפחתה,
וכולם, במאמצים מרושעים,
כאילו תפס רמז מבשר רע,
קרע בצרחות כל בדל
ומוכתם בדם ואבק.
כאשר כל בשנית אל השולחן,
השתתק והתיישב,
הוא כיוון אותו לעבר הילדה בפינה
ואמר בקול רם:, לעגמומיות שהתפשטו:
"רבותיי! הנה הכלה שלי ".
ופתאום, מי היה מתנדנד וצוחק,
ידיים אוחזות טעם,
הוא נצמד אל השולחן, נענע, -
וזה, מי בכה בטירוף לפני,
שמענו קולות בכי.
25 דצמבר 1902
