הנהר נשא רוח מהמשטח,
זה היה באביב, ו והרוח ייללה.
מתוך האח otpylavshego
שיט ערב חשכה אפלה.
והוא ישב מול האח,
על גבי otstradal
ותסתכל, פעם נשרי,
אפר קורר צופה.
בדמדומי הערב שט
לפניו חזיונות של הימים האחרונים,
כשהתעורר, הצער הישן
צללי משחק ערטילאי.
אחד, אחד, העולם שכח,
Bezvlastnыy, אבל עדיין בחיים,
מ לאלילים חד פעמיים בין הערבים
נענועי ראש עייפים…
חברים מנוסים מחרוזת,
אויבי התכונות הברוטליות,
אהבתי ואת האדם האהוב
שחה מתוך החושך האפור…
כל השחקנים, שכח בכל מקום,
אין צורך לסבול ולחכות,
נותר רק ערימת אפר
שעון עיניים שנכחדו…
איפה נסחף בחלומותיו?
קודם נוטה יותר מוח עני?
הוא נזכר לזרוק שלו,
אזעקת שרות אבדון מוקדם…
וזה היה נחמד להיות עייף,
זה מעודד כי, פעם,
כי הלב אינו מוכן עוד
לא זעזועים, או עבודה,
לסטה שלנו, לא אהבה, אין תהילה,
לא הארה, שלנו אולטרה…
זיכרונות רומם,
כמו העננים, אמצתי שקיעה,
ערימה גדושה של מגדלים,
בנה חומה, ערים,
איפה שהשמים צהובים ונורא,
ואיים שנים צעירות…
מתוך האח otpylavshego
בין ערביים לא ברור הפליגו ושטו,
הנהר נשא רוח מהמשטח,
זה היה באביב, ו והרוח ייללה.
