לשמי עשן וולקניים
האורות התעמעמו של שחר.
תיאטרון לוט בערפל.
אנחנו מחכים פנטומימה חדשה,
במהלך קהל-ערב
פנסים מוארים.
פניהם צופות והוחלפו,
טבע ההמוני הכהה
קהל הקרוב.
מבעד לערפל קורות עץ סדוקים,
מנצנץ במשרד הרחוק
מעילים מוזהבים של נשק.
עיר פורחת, לרעוד מלא,
גדל בכניסה לאולם.
נשמע בפראות מתפרצת…
אבל, עף עד דלת התיבה,
Rokot במעורפל קפא,
איפה האוהדים התגודדו…
בשנת הלוואה אור בחדר חשוך
שהספקתי למצמץ ולהירגע.
בתיבה הדו - סיביל הנבואית,
מוסווה בלבוש לא צנוע,
אוהד שחור התפרק,
משי שחור מעיב
חזה חיוור ומשעמם.
רק בעיני אתגר הסתיר,
אבל החושך נשפך לתוך העיניים…
ומן התיבות לזירה הכהה,
עם כרכובים מוזהבים,
משתקף, AC -
האור הבהב בעיני צופים…
אני אשאיר את מודי החלום,
אני אהיה מהמבט הראשון של הקהל:
מוות עין - להסתכל אחורה!
אתה דומא הערב שיכור,
אתה מדליק את מותו:
אני קם בתורו איתך!
25 ספטמבר 1904
