עוד שמים אפורים גדולים,
גם מרחק אפור תקווה.
תאונה אחרת, לחם מתחנן,
אף אחד לא מצטער, אף אחד לא מצטער!
ובכל רחבי הניידים קול מפרצים
נעלם, הוא כחכח בחלום נייבסקי.
ובוכה פרועים: הפיל! אה, הפיל!
לא ממש מעורר רחמים בגל התרדמה…
ובשמיים אפור בהיר קר
שים את ארמון החורף של המלך.
והגברים בבית הזרועות בשחור לא יענו *,
עד שהוא יתפוס בשחר.
אז, בסמטה אחת מעל תהום המים,
בואו בקדרות לו הוריד את חרבו,
אל האספסוף הפרוע במאבק חסר תועלת
בשביל השקר מת הסיפור העתיק…
18 אוקטובר 1905
__________
*הפסל על הגג של ארמון החורף (הערה. א. גוש).
