אבל אין אף אחד כדי להסתכל. בתחתית הם
לאהוב אחד את השני: אין להם עסק
ליד האגם, אשר נמצא בתחתית,
וכדי לי, אשר נמצא בראש.
הם צריכים אנחות אנושיות,
אני צריך נאנח פינס ומים.
אגם - יופי - היא צריכה,
כי אני, אף אחד לא גלוי, שרתי
מנון גבוה כי, כמו זריחות הברורות,
איך דק אורן, כנשמה חופשית.
עברנו כל זוג. דמדומים כחולים,
ערפל Beley. והשמלה של הילדה
אני רואה את האור בחלק התחתון של הקפל.
מהורהר הוא לקח את המסלול
וכפר בודד על הצעדים
קברות, לא שמתי לב…
אני רואה את פרופיל אור. אל תיתנו לאף אחד לא יודע,
אני יודע שאני, מה הגיע לחלום
ילדת כמיהה… מצית
כל החלונות של קוטג'ים הרחוקים: שם - מיחם,
וגם סיגרי עשן הכחולים, וצחוק שטוח…
היא באה לכאן בלי לוויינים…
בוודאי, כנראה לסלק
הדק ב קצין טוניקה
עם רגליים ואת תחת רעועים,
עטוף במכנסיים דביקים!
זה נראה כאילו הערפל,
ליד האגם, של אורן, מעבר לגבעה,
איפשהו עד כה, ככל,
איפה אני לא יכול להסתכל…
אה, עדין! אה, דק! - ומהר
היא נפשית לבחור את השם:
אם אדלינה! אם מרי! טקלה!
כי, טקלה!.. - וזה נראה מהורהר
אובך… אח, איך לסלק!..
וכך קרוב קצין: טוניקה לבנה,
מעליו שפם ואף כפתורים-,
לפנקייק שטוח, כובע שטוח…
הוא בא… הוא לוחץ את ידה!.. נראה
עיניו הנוצצות הבוהות!..
אני אפילו עזבתי את הקריפטה…
ופתאום… ארוך, מצמוצים שלה,
היא נותנת את ידה ומוביל הקוטג!
