האם לא חבל לי או ימים מאושרים, לא חריכה,
אין קיץ בשל, לא אביב צעיר.
הם עברו - אור וחסר מנוחה,
והם יבואו שוב - הם מקבלים קרקע.
אני מצטער, כי היום גדול ייתקע בקרוב,
בקושי ילד שנולד ימות.
אה, אני מרחם, חבר, - להט קרובים מקרר,
בחשכת העבר והן וההותרה הקרה!
לא, לפחות בסוף נדודי האזעקה
אני מוצא דרכים ולא נשימה של היום!
לא להכהות ההיכרויות שלנו
לפני, מי נאנח עלי.
27 יולי 1901