אני הולך - ואחרי הליכה בשבילי
יש אנשים אלימים.
השיער שלהם עמד תחת הירח,
ובחרדתי, עם נפש קרועה
חרקה שיניים, מכה בחזה,
וחולפים להם רעשן.
הייתי - ומאחורי נענשים
עייף, אנשים מתחשבים.
הם שכחו את הזוועה של קטלני.
אנחנו נשמנו את הריח הלילה בשקט
השקוע שלהם, השדיים מותשים,
וזה ביד חסר חיים שזורים.
לפני ניצבה הלוהט עמוד.
וחשבתי מדרגות קהל ספור.
ולועסים שלהם, ואת רחש העצלן שלהם
וחזיתי, מכריע ומאושר.
1 ינואר 1902
