Immanuil קאנט
אני יושב מאחורי המסך. יש לי
רגליים זעירות אלה…
כזה לטפל בי,
כזה חלון כהה…
חמים וחשוך. ואני לכבותה
ניצוץ, אשר הם מביאים,
אבל הודות להביא…
כבר זמן רב אני מבקש זמן טוב,
אבל עטים אלה… אני מאוהב
בשנת העור המקומט שלי…
אני יכול לראות חלום מתוק,
אבל אני לא יכול להפריע:
אל דאגה הנשייה,
הנה ההרהורים האלה על החלון…
ואני לחצות את העט שלי,
וגם משלב את רגלי.
אני יושב מאחורי המסך. זה חם.
הנה מישהו. זה לא הכרחי נרות.
עיניים ללא תחתית, כמו זכוכית.
על הידית המקומטת - טבעות.
18 אוקטובר 1903