לבשתי נוצות צבעוניות,
ואני מחוסמת הכנפיים שלי - ואת קדימה.
לי, מתחתי - חשדני,
ממרחי קדרות - אני מחכה.
כאן יושבים, שוקע בתרדמה,
ציפור, לוויינים בשנים קודמות.
הכל נשכח, לא מאמין הטיסה
והם רואים, מה אני מוכן.
המסכנים האלה, ציפור מנומנמות -
אל תירו עד חבורה של אותם בבוקר,
לא שם לב כהרף כוכב השחר,
אין להבין קריאות: הגיע הזמן!
אבל הניצוץ שלי כנפיים לבנות,
וכן נסגרו, הם מתכווצים,
אימפוטנציה חלומות בדיכאון,
להירדם על הימים הארוכים.
21 נובמבר 1902
