אנדריי ביילי
רצתי וכשל,
מדמם, לנצח
על הסלעים, עד,
התפללתי במנוסה שוב.
ופתאום זה קרה נשבה.
לקראת מסמיק שחר.
מישהו מצלצל, אנחנו בוכים פטיש
עמודים הוקמו המזבח.
באופק המקף המפחיד,
איפה היא מתה פתאום האדמה,
בעיני רוחי ראיתי אותך - גוסס,
דימום, ואני.
האם זה אפשרי כי אתה נסוגות?
נעשיתי בודד?
או לעשות לך, ispytuya, למצמץ,
אם במטפחת הדמים?
אה, ראיתי אותו, עלוב,
ראיתי שדות מטפחים אדומים…
האם שחר זרק הזעקה האדומה שלו?
בשנת פרץ אם חשבתי עליה?
זה - המשחר אינסופי קר,
זה נתן לי רמז מתוק…
זה זהב אדום מפוזר,
מורחים במטפחת.
מאש נשמתך כבולות
וזה החלום האוניברסלי נבגד.
חלום מופקע נרגש -
נחש לה בשמות.
18 אוקטובר 1903
