אנדריי ביילי
שנה שלמה לא רעדה חלון,
לא מצלצל בדלת כבדה;
כל נשכח - נשכח במשך זמן רב,
וכיום הוא פתח.
יהיר, בחופזה מצטלב…
הם הוציאו בארון כסף…
וזקן, מחזיק בידית,
מעדתי על ערימת שלג.
פרצופים אדישים של הקהל,
פשיטת שכנים חטטנים…
וכל סביב רמוס שבילים,
מטמא שלג חסוד.
אבל, בשכיבה במיטת השלג,
שמעתי את האסיר בארון,
ככל ששרתי סופת שלגים,
על ידי העלאת שמי מקטרת.
6 ינואר 1903
