יחד חיכינו למוות או שינה.
מיגים היו עייפים.
פתאום, רוח נידפה החלון,
גיליון "מעורבב של ספר הקודש.
היה איש זקן - כבר, כשלג, אפור -
ההליכה בודרי, בעיניים עליזות,
צחק לנו, כל היד המאותתת,
וזה משאיר את הצעדים המוכרים.
ואז כולנו, מי היה, - צעיר ומבוגר -
זיהינו אותו, מי נמצא מולנו,
וזה, פנה רועד לפני,
נמצאו אפר בעיניים עצומות…
אבל זה היה נשמה מתוקה לעקוב
ויוצא לראות כיף.
השעה שלנו הגיעה - ולזכור לאהוב,
וכדי לחגוג חנוכת בית אחר.
(1 יולי 1902 г.)
ג. Shakhmatovo
