אז ביקרתי שוב
היישוב הזה של אהבה, חצי אי של מפעלים,
גן עדן של סדנאות וארקייד של מפעלים,
גן עדן לקיטור נהרות,
לחשתי שוב:
הנה אני שוב בחזה תינוקות.
אז שוב רצתי את מלאיה אוקטה דרך אלף קשתות.
לפני הנהר
שרוע מתחת לעשן הפחם,
מאחורי החשמלית
רעם על הגשר ללא פגע,
וגדרות לבנים
הקדרות התבהרה לפתע.
אחר הצהריים טובים, אז נפגשנו, נוער עני.
ג'אז פרברי מקבל את פנינו,
לשמוע את הארובות בפאתי,
דיקסילנד זהוב
יפה בכובעים שחורים, מַקסִים,
לא נשמה או בשר -
צל של מישהו מעל גרמופון מקומי,
כאילו השמלה שלך נזרקת לפתע על ידי הסקסופון.
בצליל אדום בוהק
ובגלימה בסמטאות, בחזית
אתה עומד באופק
על הגשר ליד השנים שלא ניתן להשיב,
אוחזת בכוס לימונדה לא גמורה,
ושואג מאחורי צינור הטחנה היקר.
אחר הצהריים טובים. ובכן, פגישה איתנו.
כמה אתה חסר גוף!
ליד שקיעה חדשה
מניע ירי בדים למרחוק.
כמה עני אתה! כל כך הרבה שנים,
אבל מיהר לשווא.
אחר הצהריים טובים, הנעורים שלי. אֱלוֹהִים, כמה שאתה יפה!
מעל הגבעות הקפואות
כלבי האפור ממהרים בשקט,
בין הביצות האדומות
הרכבת צפצופים,
על כביש מהיר ריק,
נעלמים לעשן החורש,
להמריא מונית, והבלונים מסתכלים למעלה לשמיים.
זה החורף שלנו.
עששית מודרנית נראית בעין מוות,
בוער לפני
מסנוור אלפי חלונות.
הרם את בכי,
כדי שלא יתנגש בבתים:
זה החורף שלנו, הכל לא יכול לחזור.
למוות, לא,
לא נמצא אותה, אל תמצא.
מלידה לאור
אנחנו הולכים איפשהו כל יום,
כמו מישהו מרחוק
משחק נהדר בבניינים חדשים.
כולנו בורחים. המוות לבדו אוסף אותנו.
אומר, אין פרידה.
יש פגישה ענקית.
אומר, מישהו אותנו פתאום
מחבק את הכתפיים בחושך,
ו, מלא חושך,
ומלא חושך ושלום,
כולנו עומדים יחד מעל הנהר הנוצץ הקר.
כמה קל לנו לנשום,
כי כמו צמח
בחייו של מישהו אחר
אנו הופכים לאור וצל
או יותר -
בגלל זה, את מה שכולנו מאבדים,
רץ אחורה לנצח, אנו הופכים למוות וגן עדן.
הנה אני מתחיל שוב
באותו גן עדן בהיר - מעצירה לשמאל,
רץ לפניי,
סוגרים בכפות הידיים איב החדשה,
אדום אדום בוהק
מרחוק מופיע בקשתות,
רוח נבה מצלצלת בצער בנבלים התלויים.
כמה החיים הם מהירים
בגן העדן השחור-לבן של בניינים חדשים.
הנחש שזור,
והשמיים שותקים הרואיים,
הר קרח
נוצץ ללא תנועה ליד המזרקה,
רוחות השלג של הבוקר, והמכוניות עפות ללא הפסקה.
האם זה באמת לא אני,
מואר על ידי שלושה עששיות,
כל כך הרבה שנים בחושך
רץ דרך שברי שממות,
וזוהר השמים
המנוף התערבל?
האם זה באמת לא אני? משהו כאן השתנה לנצח.
מישהו חדש שולט,
אַלמוֹנִי, יפה, כֹּל יָכוֹל.
נשרף מעל המולדת,
האור נשפך כחול כהה,
ובעיני הכלבים
אורות מרשרשים - פרח אחר פרח,
מישהו תמיד הולך ליד בתים חדשים לבד.
אומר, אין פרידה.
אומר, לשווא ביקשנו סליחה
אצל מתיהם.
אומר, אין חזרה לחורף.
נשאר דבר אחד:
ללכת על הקרקע ללא אזעקה.
לא יכול להישאר מאחור. עקיפה אפשרית רק.
То, לאן אנחנו ממהרים,
האם זה גיהינום או גן עדן,
או פשוט חושך,
חוֹשֶׁך, הכל לא ידוע,
מדינה יקרה,
נושא שבח מתמיד,
האם היא לא אוהבת? לא, אין לזה שם.
אלה חיי נצח:
גשר מכה, מילה בלתי פוסקת,
דוברת שייט,
החייאת אהבה, הורג את העבר,
אורות ספינת קיטור
וזוהר חלונות הראווה, צלצול של חשמליות רחוקות,
את התזה של מים קרים ליד המכנסיים הרחבים שלך.
כל הכבוד לעצמי
עם הממצא המוקדם הזה, איתך,
אני מברך את עצמי
עם גורל מר להפליא,
עם הנהר הנצחי הזה,
עם השמים האלה בעצי אספן יפהפיים,
עם תיאורי הפסדים מאחורי קהל החנויות השקט.
לא תושב המקומות האלה,
לא מת, ואיזשהו סוג של מתווך,
לגמרי לבד
אתה צועק על עצמך סוף סוף:
לא זיהה אף אחד,
מזוהה, שכח, מְרוּמֶה,
תודה לאל, חורף. אומר, לא חזרתי לשום מקום.
השם יברך, זָר.
אני לא מאשים פה אף אחד.
לא ללמוד כלום.
אני הולך, עַל רֶגֶל אַחַת, עֲקִיפָה.
כמה קל לי עכשיו
בגלל זה, שלא נפרדתי מאף אחד.
השם יברך, שאני עלי אדמות בלי מולדת.
כל הכבוד לעצמי!
כמה שנים אחיה, אני לא צריך כלום.
כמה שנים אחיה,
כמה אתן עבור כוס לימונדה.
כמה פעמים אחזור - כאילו שאני נועל את הבית,
כמה אני אתן בעצב מצינור לבנים וקליפת כלבים.
